מכירים את "זורק הדיסקוס"?, פסלו המפורסם של מירון? את התמונה הזו צילמתי כשהייתי במוזיאון הבריטי בלונדון בקיץ שעבר. חיכיתי לראות את הפסל הזה במו עיניי במשך שנים, מאז שלמדתי עליו במגמת אמנות בתיכון, על אף שמדובר בכלל ברפליקה של הפסל המקורי. אין ספק, הוא השאיר עליי רושם אדיר.
את התמונה של פינת העבודה בסטודיו בו אני מציירת צילמתי לא מזמן. מה הקשר בין שתי תמונות כל כך שונות, אתם שואלים? ובכן, על אף השוני, בעיניי הן מתארות את אותו רעיון בדיוק; למרות ההבדל בתקופות, המדיום, הנוף.
קלישאת השקט שלפני הסערה
הביטו שוב בספורטאי שקפא בזמן, בשניות לפני הרגע החשוב ביותר בתחרות אולימפית, אולי אפילו בקריירה שלו. השרירים שלו מתוחים והוא עומד בתנוחת הכניסה לזריקה כשהוא אוחז בדיסקוס בחוזקה.
הפַּסָּל, מירון שמו, 'צילם' באבן שיש קרה את אותו רגע חם, שניות לפני הפעולה. שניות שבהן הכל אפשרי והכל פתוח, תלוי בכוחו של הספורטאי, עוצמתו ודיוקו. כל גופו, שכלו ונפשו מתמקדים ברגע הזה שמתקרב. על פניו הבעה של ריכוז מוחלט ואותה פעולה כה פשוטה עליה התאמן חודשים - אולי שנים, עומדת להתרחש. אנחנו בעצם מביטים בזורק הדיסקוס רגע אחד לפני השיא.
כדי להבין את כל זה, צריך להתרכז בפסל. להביט עליו 'מבין השורות' ולא רק על השרירים המתוחים, הרגליים הנטועות בחוזקה באדמה והמבט המרוכז. מאחוריהם מתרחשים תהליכים נפשיים ורוחניים שעוברים על זורק הדיסקוס שנייה לפני אותו רגע לו ציפה כל כך הרבה זמן. אפשר הרי רק לדמיין מה עובר בראשו של כל אדם שהתכונן לרגע המסוים הזה במשך חודשים ואפילו שנים. אילו רגשות הוא חווה? על מה הוא חושב?
זה בדיוק מה שהצליח לרתק אותי
הבחירה לפסל את הרגע שלפני הפעולה ולא את הפעולה עצמה, היא זו שריתקה אותי מרגע שנחשפתי לפסל, אי שם בימי התיכון. כמה פעמים יוצא לנו כבני אדם לפעול בשביל תוצאה ולהתמקד בה, ולהתעלם לחלוטין בהכנה והריכוז הנדרשים להשגת אותה תוצאה?
אני לא מדברת על הלמידה והתכנון שיכולים לקחת גם שנים, אלא לאותו רגע אחד שנייה לפני שיוצאים לדרך, אליו מתנקזות הלמידה, התכנון וההכנה. שנייה לפני שזורקים את הדיסקוס, שנייה לפני שעונים על שאלה, שנייה לפני שמערבבים בין שני גוונים בתקווה ליצור גוון חדש שיתאים בדיוק ליצירה.
הרי מירון לא פיסל אדם ברגע של זריקת הדיסקוס, ולא אדם שמסתכל על לוח התוצאות כדי לראות אם זרק את הדיסקוס מספיק רחוק; הוא פיסל אדם ברגע הכי אישי, אנושי ואינטימי בתהליך, בשנייה שלפני הפעולה.
בדומה לרגע השברירי המתועד לנצח בפסל השיש, עמדת הציור היא ה"שנייה לפני" שלי. לא תמיד אני מתרכזת בארגון הפינה - עם הצבעים, הפאלטה והקנווס; למה לי להתעסק ולחפור באלמנטים פשוטים כאלו, כשהמחשבה כבר מתרגשת לקראת היצירה ומתכננת עשרה צעדים קדימה? לרוב, ברגע שלפני הציור, צפים במוחי רעיונות ואני מצליחה אפילו לדמיין איך היצירה תיראה כשאסיים אותה. כשאני כן זוכרת לשים לב לרגע המיוחד הזה, אני מבינה שזה הרגע אליו מתנקז כל הריכוז שלי בשנייה לפני שאני מתחילה לצייר. מן רגע קסום ומיוחד שיש בו יופי, משמעות וכוח.
3 אלמנטים ברגע שלפני הרגע הזה
יופי, משמעות וכוח. אלו 3 האלמנטים שמרכיבים בעיניי את אותו רגע לפני.
היופי נובע מהסדר המופתי שהקנווס מונח, שהצבעים מסודרים בקופסה שלהם לפני שאני מפשפשת בהם ומשנה את כל המיקומים של השפופרות והמכחולים. בעוד רגע יהיה כאן כאוס חיובי ונהדר! שימו בצד את היופי, זה פשוט כיף. זוכרים איך כשהיינו קטנים הדברים הכי מהנים כללו בלגן ולכלוך? לשחק בבוץ, לקפוץ בשלוליות, או להתגלגל על הדשא? זה בדיוק הכיף שאני מרגישה בזמן שאני מציירת.
המשמעות מגולמת בעיניי בקנווס הריק. רבים מוצאים עצמם משותקים מול דף ריק, אפילו מסמך ריק, גם אם הם אוהבים ליצור. לא תאמינו, יש לזה אפילו שם! התופעה נקראת Analysis Paralysis - בתרגום חופשי: "שיתוק ניתוח" והיא מתייחסת לרגע בו עלינו לקבל החלטה מתוך אפשרויות רבות. קיים פחד טבעי לעשות את הבחירה הלא נכונה ואפשר לדון על כך המון, אך אפרט בנושא בפעם אחרת.
עבורי, דף ריק ולבן היה מקור לאושר מאז ומתמיד. האפשרויות האינסופיות שעומדות בפניי כשאני ניצבת מול קנווס ריק מרגשות אותי, כאילו הייתי ילדה שנבחרה לבקר במפעל של ווילי וונקה ועומדת כעת מול הר של ממתקים.
בשורה התחתונה, המשמעות היא שברגע הזה שלפניי, אין סוף ליצירתיות. יתרה מכך, אין גבול ליצירתיות.
האלמנט השלישי הוא הכוח שברגע הזה. הרגע שלפני שבו ממש כמו זורק הדיסקוס, השרירים (המנטליים) דרוכים, המחשבה ממוקדת, ואני מרוכזת ברגע האמת שיגיע מיד.
כשאנחנו זוכרים לשים לב לרגע שלפני אנחנו יכולים למנף את כל הכוח העצום שיש בו ולתעל אותו לתהליך יצירה משמעותי ומהנה גם יחד.
אלמנט נוסף שחשוב להזכיר ומגיע יחד עם השלושה שהזכרתי, הוא ההתרגשות. בטח כבר הבנתם שההתרגשות של הרגע לפני משמשת לא רק המנוע אלא גם הדלק ליצירה, לכן, הפתרון לרוב למחסום יצירה הוא פשוט להתחיל, כי ההתרגשות עצמה והרגע שלפני מביאים איתם את היצירה.
בדיוק כמו זורק הדיסקוס האולימפי של מירון, אני תמיד ממליצה להתעכב על הרגע הזה של ריכוז מזוקק ולהשתמש בו כמנוף או כמקפצה ליצירה שלנו. להכין משקה חם, לקחת נשימה עמוקה לפני היציאה לדרך. לא משנה במה מדובר; משימה, פעולה או אפילו מטלה בעלת משקל כבד. קחו רגע לפני, העריכו אותו, אפשרו לעצמכם להיות רק טיפה רוחניקים ולתעל את הכוח שברגע שלפני - לא רק להעצמת התוצר, אלא בעיקר עבור התהליך עצמו, ההכנה והדרך.
זה הציור שציירתי על הקנווס בסופו של דבר, כנסו כדי לראות אותו וכתבו לי מה חשבתם!
Comments