השבוע עשיתי סדר בציורים שלי ונתקלתי בציור קטן ומיוחד, שחשוב לי מאוד. רציתי לשתף אתכם בסיפור שמאחורי הציור הזה. זה סיפור על הגבולות שאנחנו שמים לעצמנו ועל כמה שהשחרור מהגבולות האלה יכול להיות נהדר.
כמו שאתם אולי יודעים, היום הציורים שלי יכולים להראות די שונים אחד מהשני, חלקם עם דמויות וחפצים מאוד ברורים (מה שנקרא "ציורים פיגורטיביים"), וחלקם ציורים בלי נושא מוגדר, שאי אפשר בהכרח לזהות בהם דמויות וחפצים מוגדרים (אלה ציורים שנקראים "ציורים מופשטים" או "ציורים אבסטרקטיים") אבל זה לא תמיד היה ככה. פעם חשבתי שהדרך הכי "טובה" והכי "נכונה" לצייר היא רק בצורה פיגורטיבית ועד כמה שיותר מדויקת. כשמצאתי את הציור הזה בין שלל הציורים שניצבים ליד המיטה שלי בחדר, החזקי אותו בידיי ונזכרתי עד כמה היה חשוב לי לצייר דווקא אותו כדי להתחרר מהתפיסה שהיתה לי בנוגע לציור ושאפילו לא ידעתי בזמנו עד כמה היא מגבילה אותי.
כשהחזקתי את הציור הזה בידיי נזכרתי בשחרור שהרגשתי כשציירתי את הציור הקטן וה-אולי לא כל כך אסתטי הזה. וחשבתי לעצמי עד כמה היה לי חשוב לצייר אותו.
המטרה: ציור מדויק כמה שיותר!
כשאני, כמו גם ציירים אחרים מציירים פנים, יש לנו לעתים נטייה לדייק עד כמה שניתן, שיצא "יפה" ומדויק מבחינה אנטומית. לפעמים אנחנו מקבלים הזמנה לציור דיוקן או מעוניינים לצייר ציור מדויק מאוד של פנים. זה אפילו גורם לתהות האם המילה "דיוקן" מגיעה מאותו שורש של המילה "דיוק" (טוב, אגלה לכם שלא, המילה דיוקן מגיעה מהמילה "איקון" שזה "דמות" ביוונית).
עם הזמן וההתפתחות שלי כציירת במהלך השנים, שמתי לב שהנטייה לדיוק ולחיפוש אחר השלמות, לא רק בציורי פנים, אלא בציורים שלי באופן כללי, התחילו להעיק עליי הרבה יותר מאשר להועיל לי בהתפתחות האישית שלי ולאיכות הציורים שלי. והחלטתי להיכנס לשטח לא ידוע ולחקור מה קורה כשמשתחררים מתפיסות של יופי ודיוק?
החוקים ומהגבלות מתחילים לבצבץ
רוב שנותיי כילדה וכמתבגרת למדתי לצייר בכוחות עצמי. אני זוכרת את עצמי יושבת עם מגזינים שמצאתי בבית של סבתא, או חברה כשלצדי ערמת דפי מדפסת עפרון ומחק, והתרגיל האהוב עליי היה להעתיק פנים. פנים של אנשים מפורסמים יותר ומפורסמים פחות פנים מתמונות ענקיות ופנים מתמונות קטנטנות, פנים מצילומי אופנה או מפרסומות, העיקר שיהיו פנים. המטרה שלי היתה ללמוד את חוקי האנטומיה "עם הידיים", להבין בדיוק איפה לצייר מה, להבין חוקים של פרופורציות ושל הצבה. לדייק עד כמה שאפשר וללמוד את האנטומיה של הפנים ולתרגל את זה כמה שיותר פעמים.
החוקים וההגבלות קמים על יוצרם
עם הזמן ועם התרגול, הצלחתי להגיע לרמת דיוק גבוהה, ציירתי דיוקנאות של אנשים מפורסמים, של בני משפחה ושל אנשים סביבי באופן מדויק, כזו שזיכתה אותי במחמאות מהסביבה. מאז הימים ההם עברו שנים, התחלתי להרגיש שאני מגיעה למיצוי מבחינת ציורי דיוקנאות, אמנם לכל אחד יש פרצוף שונה וייחודי, ובכל פעם שמציירים פנים זה קצת שונה מהפעם הקודמת, אבל לא ידעתי לאן אני עוד יכולה להתפתח מלצייר עוד ועוד פנים ואנשים. הרגשתי שלאחר שסיימתי לחקור ולתרגל את חוקי ציור הדיוקן, החוקים מתחילים להכניס אותי למסגרות כובלות של מה מותר ומה אסור.
השחרור מגיע
בשנים האחרונות החלטתי לחקור מחדש את נושא ה"פנים", אותו נושא שהתחלתי לחקור כבר כילדה. ההחלטה הגיעה לאחר שהשתתפתי בסדנת ציור שעזרה לי להשתחרר מהגבלות של דיוק והגדרות של אסתטיקה ויופי במובן מאוד רחב, כפי שהצבתי לעצמי בילדות כשלמדתי לצייר. על מנת לחקור את נושא הפנים מחדש החלטתי לצייר את ציור הפנים הכי לא מדויק והכי לא "יפה" במובן הקלאסי של המילה שיכולתי.
הפנים הכי מכוערות שציירתי
יום אחד, כשהיה לי מספיק זמן והשראה, תפסתי לוח עץ מרובע, שרטטתי עליו צורה של עיגול ויצקתי לתוכו בזה אחר זה מרכיבים של פני אדם במיקומים, בזוויות ובצבעים שונים מהמקובל. חלקים מהציור יותר מדויקים אנטומית וחלקים ממנו פחות מדויקים אנטומית, אבל המטרה שלי בציור הזה הייתה להשתחרר לגמרי מציור פנים מדויקות זה ציור הפנים הכי לא מדוייק שציירתי עד אז, אבל נהניתי מכל רגע.
ללמוד את החוקים כדי לשבור אותם
חשבתי לעצמי תוך כדי עבודה שבהחלט כבודם של חוקי הציור והאנטומיה במקום מונח, שבלי החוקים האלה לא הייתי מתפתחת ולומדת. ועם זאת, חשבתי לעצמי שאני כבר יודעת לצייר דיוקנאות טובים מאוד, זאת אומרת שללמוד לצייר בצורה משוחררת לא יבטל את כל מה שאני יודעת, אז למה לא להתפרע ולעשות משהו חדש ומיוחד שלא עשיתי אף פעם?, בכך שברתי תפיסה או פחד שהגבילו אותי ביצירה שלי. הדבר שהכי הפתיע אותי בתהליך הציור היה עד כמה לשבור את חוקי ה"מותר" וה"אסור" שהצבתי לעצמי בציור זה אחד הדברים הכי מהנים שעשיתי בחיי.
השחרור האמיתי שביצירה
בסופו של דבר הבנתי שהגבולות היחידים בציור הם הגבולות שאני שמתי לעצמי, ואחרי שלמדתי ושתרגלתי שוב ושוב את החוקים ה"יבשים" של ציור דיוקן, שברתי את המסגרת והמצאתי לעצמי חוקים חדשים משלי. מה שלמדתי מהחוויה הזו הוא שכשאני זו שממציאה לעצמי את החוקים, אני לא יכולה לטעות בכלל. כשאני קובעת את הכללים, אין פתאום סטנדרט חיצוני מומצא של מה מדויק, מה נכון ומה צריך, אלא הסטנדרט היחיד שמוביל את היציאה שלי הוא רך ורק מה אני רוצה. תחשבו כמה זה מדהים, הרי כמה הזדמנויות בחיים שלנו מאפשרות לנו לעשות ב-100% בדיוק את כל מה שאנחנו רוצים?
לסיכום
זה אחד הציורים הכי חשובים לי ויקרים ללבי. אצלי הלמידה היתה דרך ציור, אבל אצל אחרים יצירה יכולה להתבטא במגוון דרכים, בתחביבים, בחשיבה יצירתית בעבודה, בעשייה.
בכל מקרה היצירתיות היא עולם קטן ומיוחד משלנו, שבו אנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים, אם זה לצייר איך שאנחנו רוצים, להפליג על כנפי הדמיון בחשיבה יצירתית או לעשות דברים אחרת מאיך שכולם עושים. מה שהכי חשוב הוא לשים לב ולהשיל מעצמנו מחשבות מגבילות שאימצנו בדרך שלנו בכל תחומי החיים.
אני מזמינה אתכם לחשוב על המסע האישי שלכם, במה אתם מרגישים תקועים? באיזה תחום הייתם רוצים לשבור את המסגרת?
Comments