התלבטתי הרבה אם לכתוב על הנושא הזה. במלחמה הזו משפחות נהרסו, אנשים שילמו בחייהם, ועדיין יש חטופים שלא שבו הביתה. החלטתי לכתוב, כי בתקופה שבה הסבל כל כך גדול, חשוב לי לשתף במה שנתן לי תקווה בזמן האחרון, ולנסות לעודד את כל מי שכמוני, נאבק למצוא אותה.
מאז תחילת המלחמה החיים של כולנו השתבשו לגמרי. הכאב, הפחד והדכאון שלטו וממשיכים לשלוט בכל יום. עכשיו, כשההפתעה-הלא-נעימה של תחילת המלחמה מאחורינו, אני רוצה לשתף בחוויות שלי מאז אותו בוקר איום, ובמסע שלי למציאת תקווה מאז בוקר השבעה באוקטובר.
כשהשגרה נקטעת
צליל רצף האזעקות שסימן את נפילתם של מאות טילים בבוקר השבעה באוקטובר, תפס את כולנו לא מוכנים. בדומה לפעמים האחרות בהן נשמעו אזעקות באזור שלנו, בעלי, אני ושלושת ילדינו מיהרנו לקומה השניה בבנין, למה שחשבנו שיהיה מספר דקות של המתנה וחזרה לשגרת היום שלנו.
כשהבנו שרצף האזעקות לא מפסיק, ירדנו יחד עם כל דיירי הבנין למקלט בקומת הקרקע של הבנין, שם התחילו להגיע ידיעות על ארועים חריגים שתרחשים בארץ, ויחד איתן, ההבנה שלא מדובר ב"עוד סבב נפילת טילים". כשאחת השכנות הקריאה מאתר חדשות את הידיעה על חדירת מחבלים לשטח ישראל, יכולתי להרגיש את הפחד גואה בי. ברגע שהייתה הפוגה מהאזעקות, עלינו חזרה הביתה, ארזנו תיקים ונסענו לבית הוריי כדי לשהות בסביבה בטוחה יותר, עם חדר ממ"ד.
הפחד והדאגה חונקים את היצירתיות
כמו הרבה אנשים יצירתיים אחרים, החל מהשבעה באוקטובר הפסקתי לצייר וליצור לחלוטין. בשבועות הראשונים של המלחמה הרגשתי שאני במצב רובוטי, ושעליי להחזיק את כל מה שמתרחש בחוץ ובפנים עבור המשפחה שלי, ובעיקר בשביל הילדים שלי.
בתקופה הזו, בקושי אכלתי, בקושי ישנתי, ובעיקר דאגתי. דאגתי לכולם, לקרובים אלי וגם אלו שלא קרובים אלי, אלה שידעתי שנמצאים אי שם בארץ, מפונים מהבית שלהם, ניצולי טבח, אלו שנמצאים בשטח האויב, חטופים הרחק ממשפחותיהם, אלו שמתמודדים עם אובדן של בני משפחה וחברים, או אלו שנמצאים רחוק מהבית ומגינים על כולנו. לא יכולתי לחשוב אפילו על לצייר. הכרתי את התחושה הזו מהעבר. כשהצורך הכי בסיסי בביטחון מתערער - אין אדמה יציבה עבור היצירתיות לפרוח.
איך להחזיר את המוטיבציה ליצירה?
לאחר כשלושה שבועות של מלחמה, ואפס יצירה והשראה, כמי שרגילה לצייר כמעט בכל יום, החלטתי לעשות בכוח, להפוך את היוצרות. לא רציתי לשבת ולחכות שהשמיים יתבהרו כדי לשאוב השראה מהסביבה, אלא החלטתי להחזיר את המוטיבציה בעצמי. למצוא את הגחלת הקטנה של התקווה, שתמיד נמצאת אי שם בלב שלי, וללבות אותה באמצעות היצירה.
שגרת החיים של לפני פרוץ המלחמה אולי נראתה לחלקנו מעט משעממת לפעמים, אבל הסוד הוא, שהיא בעצם אחד הכלים החשובים ביותר להשבת הבטחון האישי, וליצירת הקרקע הפורייה ליצירה.
בחירה בסביבה שמטפחת בטחון אישי
לאט-לאט, התחלתי לשרבט שרבוטים קטנים בעט, ציירתי כל מיני רישומים קטנים על נייר, רק כדי לחזור לצייר משהו. באחת ההפוגות מנפילת הטילים נסעתי חזרה הביתה להתרעננות, לפני שחזרתי לבית הוריי הכנסתי לתיק את הפלטה, הצבעים והמכחולים שלי, שמתי לי בשקית כמה משטחי ציור קטנים, והכנסתי למכונית (בקושי רב) את כן הציור שלי.
כשהגעתי חזרה לבית הוריי.ישבתי במרפסת, ושם בין שפופרות הצבע, צנצנת המים, וכן הציור, הרגשתי את הביטחון שלי מתחיל להתאזן ואת הנשימה שלי מתחילה להתייצב. הבטתי לכיוון דרום, ובין הבנאליות של בנייני השכונה, שנראו כמו הבניינים בכל שכונה בארץ, מעבר לחנויות ולבתי העסק, לבתי הספר ולמנופים, נזכרתי איך בשעות הלילה זה בדיוק הנוף שהופך לתפאורה ליירוטים ולאורות המבעיתים בשמיים.
מיד הנחתי על הפלטה צבעים והתחלתי לצייר את הציור שבתמונה, החלטתי לצייר על קנווס עיגולי, הצורה המיוחדת שלו היא זו שעוררה את הסקרנות שלי ומשכה אותי לצייר דווקא עליו מכל יתר משטחי הציור שהבאתי איתי.
בעודי מציירת, נזכרתי בתחושות שעולות בי כשאני רואה את אותם יירוטים בשמים מכיוון דרום, ואיך אני מרגיעה את הבנות שלי (ואת עצמי), כשאני שמה לב שגם הן מפחדות למראה האורות המרצדים של טילי כיפת ברזל באוויר. הדרך שלי להרגיע את הבנות ברגעים האלה, היא להזכיר להן שהאורות שהן רואות בשמיים הם סימן שאנחנו מוגנים, סימן שאנחנו חזקים ונלחמים בכוחות גדולים שמנסים לשבור אותנו.
להזכר בכוח שבעשיה
בין אם ההגדרה שלנו ל"יצירה" היא להיות פרודוקטיביים בעבודה, לבשל, לטפח גינה, לכתוב או לצייר, ליצירה יש כוח עצום שיכול לשנות את הדרך שבה אנחנו חווים ומעבדים את הסביבה שלנו. כמו שהאור של היירוט בשמיים מסמל את ההגנה ואת היכולת שלנו להתמודד עם כוחות הרוע שבחוץ, ככה האור של היצירה מסמל את ההגנה וההתמודדות עם כוחות הרוע שבפנים: הכאב, הדיכאון, והפחד.
בכך שמסגרתי את הדימוי המאיים של טיל בוער בשמים בתור כוכב של תקווה ועוצמה, יכולתי למסגר לעצמי גם את המחשבות והרגשות סביב הדימוי הזה. ומתוך פחד וייאוש, הצלחתי ללבות בלב שלי חיוביות ותקווה לימים טובים שעוד יגיעו, ולהיזכר בכוחות הפנימיים שעוד יש בי ובכמה שאני חזקה בזכות היצירה.
אני מעודדת כל אחד ואחת מכם להביט פנימה, ולחשוב מה הם הדברים שמלבים אצלכם את התקווה בימים אלה, ומאחלת לכולנו שנדע ימים טובים יותר, מלאים ביצירה ובעשייה.
Comments